בעלי הגנים/אולמות זיהו פוטנציאל כלכלי עצום שבאמצעותו הם יכולים להכניס עוד עשרות ומאות אלפי שקלים בשנה. הם ניצלו את התחרות הגדולה ששררה בענף והחלו לגבות כסף בעבור הימצאות ברשימת המומלצים, בלי קשר לאיכות

משה בן ישי (יו״ר איגוד התקליטנים) מאמר מתוך ynet

כשמדברים על דיג'יי חושבים על מוזיקה, חושבים על חתונה, חושבים על ריקודים, חושבים על הנאה וכיף. אין כמעט ילד שלא רצה להיות תקליטן כשהיה ילד. לכאורה מדובר במקצוע שיש בו הרבה תהילה, קשר לתעשיית המוזיקה ולפעמים אפילו השפעה על הלהיטים הגדולים שירקדו במסיבות ובאירועים השונים. אפילו פיית'לס כתבו פעם על זה שיר על הדיג'יי והמשילו אותו לאלוהים. אבל בפועל, לפחות בישראל, המציאות שונה לחלוטין.

ההתמודדות של התקליטן דומה במשהו לבדידותו של רץ המרתון. הוא ניצב לבד על הבמה, הוא לבד מול הלקוח, הוא לבד מול בעל גן האירועים, והוא לבדו אחראי להצלחת האירוע. כך הוא "התחנך".

להיות לבד מול כולם.

אם עד לפני כמה שנים היה התקליטן עסוק בשיפור הצד הטכנולוגי שלו ובשיפור יכולותיו המקצועיות, היום היעד המרכזי של התקליטן המצוי, בשל התחרות הקשה וההיצע ההולך וגדל, הוא לסגור כמה שיותר מהר עוד אירוע בלוח העבודה.

החשש שמא יהיה תמיד מי ש"ייקח" את העבודה במקומו מעמיד את הדיג'יי במצב לא נוח וגורם לו במקרים רבים לעשות טעויות רבות שמשפיעות בטווח הקצר והארוך על עסקיו ועל הענף כולו.

יש כמובן מי שזיהו זאת וידעו לנצל תופעה זו לתועלתם.

בעבר הלא רחוק, התחרות בענף שהתבססה על איכויות והשקעה, הביאה בעלי אולמות וגנים רבים לפנות לתקליטנים מוכרים ואיכותיים שיהוו חלק מקידום המכירות של המקום מתוך מחשבה, נכונה יש להגיד, שתקליטן הוא עמוד התווך של האירוע, ואירוע מוצלח מביא אירועים מוצלחים אחרים.

אבל אז קרה משהו.

בעלי הגנים/אולמות זיהו פוטנציאל כלכלי עצום שבאמצעותו הם יכולים להכניס עוד עשרות ומאות אלפי שקלים בשנה. הם ניצלו את התחרות הגדולה ששררה בענף הדיג'יים והחלו לגבות כסף בעבור הימצאות ברשימת המומלצים. בשלב מאוחר יותר, גם התקליטנים, ששילמו אלפי שקלים תמורת הימצאות ברשימה, גילו שמנהל המכירות בגן פתח רשימת משלמים משלו.

מהר מאוד היחס בין תקליטן איכותי, שסירב לשלם, לבין תקליטן שהטיב לשלם, התהפך לטובתו של המשלם. תקליטן שבחר בעיקרון ש"תקליטן טוב הוא תקליטן שלא משלם" מצא את עצמו מחוץ למעגל העבודה.

מהר מאוד היחס בין תקליטן איכותי, שסירב לשלם, לבין תקליטן שהטיב לשלם, התהפך לטובתו של המשלם. תקליטן שבחר בעיקרון ש"תקליטן טוב הוא תקליטן שלא משלם" מצא את עצמו מחוץ למעגל העבודה.

הנפגעים במקרה זה הם לא רק התקליטנים, או היושרה המקצועית האבודה של בעלי הגנים, אלא גם הזוגות הצעירים. ייתכן שבטווח הקצר הם ישלמו מחיר זול יותר, אבל הדיג'יי הזה מחויב בראש ובראשונה לבעל הגן ולא להם. כשמנהל האירוע ירצה לסגור את האירוע מוקדם כדי ללכת כבר הביתה, הדיג'יי לא ירצה להתווכח איתו כי הוא יסתכן בפגיעה ביד שמאכילה אותו… התקליטן סר לפקודת מנהלי האירועים או בעלי הגן/אולם. נקודה.

לדאבוני, בשנים האחרונות עשרות תקליטנים מעולים פרשו מהענף רק משום שההתנהלות השיווקית נקטפה מידיהם. כי לא חשוב שתהיה טוב, היום זה ממש לא מספיק, אתה צריך גם לשלם, והרבה, כדי שלקוחות יפנו אליך.

רבים מקבלים את רשימת המומלצים כ"חוק" של המקום
זוגות רבים שבאים לקיים אירוע באחד מאתרי השמחות בישראל לא ממש מודעים למתחולל מאחורי הקלעים. רבים מקבלים את רשימת המומלצים כ"חוק" של המקום ולא מעזים להתמקח ולעמוד על זכויותיהם.

גם אם יש מי שרוצה לסגור עם תקליטן שאינו ברשימת המומלצים, יעשו שם הכל כדי להניא אותו מלהתקשר עם תקליטן חופשי.

מנהל המכירות במקום יפעיל את קסמיו ולעיתים ינצל את תמימות לקוחותיו כדי "להסביר" להם למה הם לא יכולים להזמין ספק שאינו ברשימת המומלצים. ולזוגות אין כוח להתמודד….

אני דווקא חושב שכן יש להם כוח, אבל הוא לא מנוצל לאפיק הנכון. זוגות באים עם פוטנציאל פיננסי שנע בסביבות 100,000 שקל בממוצע (רק עבור מנות) ונראה שאינם מבינים את כוחם הכלכלי. בעל המאה הוא בעל הדעה, זוכרים? כניעה לתכתיבים משמע ויתור על זכות הבחירה החופשית לאותם נותני שירותים שאתם חפצים בהם ביום שמחתכם.

המשוואה שלנו די פשוטה, והיא לא עולה כסף. היצע גדול = ירידת מחירים. תחרות חייבת להיות על בסיס איכות, מיומנות, מקצוענות ומחיר. תקליטן טוב ואיכותי מגיע להופעה מתוך ניסיון מקצועי, ידע מוזיקלי ואהבה למקצוע ולמוזיקה. הערכים האלה אינם נמדדים מאז שתקליטנים הפכו למוצר מדף, נטול כל מגע אישי. ההתמסחרות של הספקים לא עושה טוב לשמחה משפחתית. הכל מזויף כאילו כזה? אתם עוד לקוח שבא והולך. חסרה מאוד תחושת הרגש שמכניסה את התקליטן לתוך המשפחה שלכם מאירוע אחד למשנהו.

האמת, כמי שהופיע בעבר על במות האולמות אני מתגעגע לתחושת הפרפרים בבטן לפני כל אירוע. לשיחות ולקשר ההדוק שהיה לי עם הזוגות. זה היה הכיף האמיתי. הכסף היה חשוב אבל לא העיקר. היו ימים.

מתוך מאמר שכתב : משה בן ישי הוא יו"ר איגוד התקליטנים עבור אתר ynet.